לפני שלוש שנים, כשחברתי ברברה ואני ביקרנו הר הכלבים , שם אמן חיות המחמד סטיבן האנק ואשתו גוון, חולקים מחווה אמנותית אוהבת לחיות מחמד, ציפינו לראות הרבה כלבים משתובבים ועושים מעצמם בשמחה על הגבעות השופעות של ורמונט. קיווינו גם שנראה חתול או שניים מבולבלים עם חמוס נזרק פנימה בשביל הגיוון.
המשיכה העיקרית של הר הכלבים עבורנו הייתה קפלת הכלבים, כנסייה מוזרה בניו אינגלנד שהמוטו שלה הוא All creeds, all breeds welcome. אסור לדוגמות. הבאתי תמונות של חיות המחמד שלי שעברו כדי להוסיף לאזכרות של אנשים של יקיריהם הפרוותיים על קיר הזיכרון של הקפלה. היה גם המשיכה של לראות כל כך הרבה מהאמנות של סטיבן האנק במקום אחד, את ההדפסים והחיתוכי העץ הגחמניים שלו, הרהיטים והשטיחים והפסלים של כלבים מכונפים וחתולי הילה.
למרבה הצער, הדחף של הטיול היה התאבדותו של סטיבן כמה חודשים לפני כן ב-8 בינואר 2010. זה הוציא אותנו, אנחנו צריכים ללכת מתישהו כדי שאנחנו חייבים ללכת ולהיפרד מסטיבן. אני בטוח שרבים מפטרוניו וממעריציו הרגישו כך, אם כי רובנו לא הכרנו אותו אישית. הקשר ההדוק ביותר שנוצר בין האמנות האוהבת והרוחנית של סטיבן לבין אוהבי חיות המחמד שנהנו ממנה היה (והוא) חזק מאוד.
כשנסענו לתוך שטחו של הר הכלבים, ברברה עצרה את המכונית והתרשמנו מהיופי והשלווה של המקום. זה נראה בלתי אפשרי שטרגדיה כזו פקדה את היוצר של מקלט לחיות מחמד זה. אבל צער מוחלט היה בלתי אפשרי כשנסענו תוך כדי התבוננות בכלבים רצים דרך הדשא הירוק התוסס, בעליהם מטיילים בנינוחות ובשלווה לידם. היה אפילו חתול ברצועה.
פגשתי את גוון האנק כשנכנסנו לחנות הכלב מאונטיין. נדהמתי מההתנהגות הרגועה והמתוקה שלה ומהיכולת שלה להמשיך. היא סיפרה לנו על קפלת הכלבים, שסטיבן בנה ותיאר כיצירה האהובה עליו. האווירה הייתה מאופקת אך מסבירת פנים, ועשינו את הטרק לקפלה. עזבנו שעות לאחר מכן, שמחים ומלאים בתחושת שלווה, בטוחים שסטיבן שלם עם חיות המחמד שלו שחלפו גם הן.
אבל הר הכלבים לא היה אמור באמת לדעת שלום. ב-2 ביוני, גם גוון האנק נטלה את חייה. נאלצתי לאשר זאת שוב ושוב כי לא הצלחתי ליישב את הדימוי שהיה לי כלפיה עם המעשה הטרגי הזה. האם היא מתה מלב שבור, תהיתי, כבר לא יכולה להמשיך בלי בן זוגה? למה עכשיו? למה בכלל?
אם סטיבן היה הנשמה של הר הכלבים, גוון הייתה הלב. היא השקיעה את עצמה לחלוטין בארגון הפעילויות בעלות אוריינטציה רוחנית וקהילתית שבני הזוג Huneck היו ידועים בהן, הנפת דגלי תפילה ועריכת פיקניקים לאוהבי חיות המחמד וחיות המחמד שלהם. חוויתי את החסד והפתיחות של גוון ממקור ראשון.
אין דרך לדעת מדוע בני הזוג Huneck התאבדו שניהם. אמנם לא היה שום אינדיקציה לכך שגוון סבלה ממחלת נפש, אבל סטיבן נאבק בגלוי בדיכאון והתאבד במגרש החניה של הפסיכיאטר שלו. בהיותי מאני דפרסי בעצמי, יכולתי להבין את מעשיו של סטיבן, למרות שההבנה של גוון הייתה קשה יותר.
הר הכלבים חי. אני מתאר לעצמי שיש מעט בעלי עסקים שהיו להם את כמות האהבה והמסירות של העובדים שלהם כמו בני הזוג Hunecks. יצירות האמנות של סטיבן עדיין זמינות, ועדיין יש אירועים לאוהבי חיות מחמד וחיות המחמד שלהם על ההר.
סטיבן וגוון השאירו מורשת שתזכה להערכה לאורך זמן, אבל הם גם השאירו משפחה, חברים ועובדים ללא תשובות. עבורי, הטרגדיות של הר הכלבים משמשות תזכורת לכך שכולנו חייבים להיות על המשמר כדי לא לתת לעצב להפוך למכריע.
אני מוצא שהכי טוב לזכור את הרגע הזה שבו ישבתי במכונית של ברברה והתמלאתי ביופי ובשלווה של הר הכלבים, מקום לחיות בחופשיות ולזכור את יקירינו שהמשיכו לשדות האליסיאן.
קרא סיפורים קשורים ב-Mydogs.blog:
תוכן
הם גורי סמוייד היפואלרגנים
